פסק-דין בתיק ב"ל 46124-02-11

1.         לפני ערעור על החלטת ועדה לעררים לעניין אי-כושר, מיום 8.2.11, שקבעה למערערת דרגת אי-כושר בשיעור 65%.

הרקע העובדתי

2.         המערערת, ילידת 1949, סובלת ממגבלות רפואיות שונות בגינן נקבעה לה נכות רפואית בשיעור 73%: אוטם שריר הלב, מצב דכאוני חרדתי, לחץ דם נמוך, והגבלות בכתפיים, בברכיים ובכפות הרגליים.

3.         ועדה לעררים שהתכנסה כדי לקבוע את דרגת אי-הכושר של המערערת, שמעה תלונותיה והחליטה כך:

            " הוועדה עיינה בדו"ח הרפואי על כל סעיפי הליקויים הרפואיים המפורטים בו, וכן עיינה בדו"ח עו"ש. הוועדה הגיעה למסקנה שבמגבלותיה הרפואיות, הנ"ל כשירה לעבוד חלקית בישיבה בעבודה שאינה כרוכה בהרמת משאות כבדים ו/או עמידה ממושכת, וכן מוגבלת בעבודה עם כלים חדים. עם זאת, הנ"ל כשירה לעבודות ליד שולחן עבודה בישיבה - מיון, אריזה והרכבה. כל זאת בהיקף חלקי. הוועדה מקבלת את הערר בחלקו, וקובעת דרגת אי כושר של 65% לצמיתות, וזאת החל מ-1/8/10".

טענות הצדדים

4.         המערערת טענה כי בעבר נקבעה לה נכות רפואית בשיעור 54%, ודרגת אי-הכושר שלה הועמדה על 100%. מכיוון שמצבה הרפואי התדרדר פנתה לבדיקה מחדש, ולאחר שדרגת נכותה הרפואית הועלתה והועמדה על שיעור של 73%, הופתעה משדרגת אי-הכושר שלה הועמדה על 65% בלבד.

לטענת המערערת, נפלו בהחלטת הוועדה לעררים לעניין אי-כושר טעויות, המצדיקות את התערבות בית הדין בה:

א.         הוועדה שגתה משלא התייחסה למכלול מגבלותיה הרפואיות של המערערת: כך, הוועדה לא התייחסה למגבלות בכתפיה של המערערת, כשהציעה שתעבוד בעבודת מיון ואריזה; הוועדה לא התייחסה לתלונותיה של המערערת לפיהן היא סובלת מכאבים בברכיה ובגבה גם כשהיא בישיבה; והוועדה לא נתנה דעתה למצבה הנפשי של המערערת, המאובחנת כסובלת מדכאון חרדתי, ומהשלכות מצב זה על תפקודה בעבודה.

ב.         הוועדה לא התייחסה בהחלטתה גם לרקע ממנו הגיעה המערערת, לגילה, לכך שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב ולכך שהיא נטולת הכשרה מקצועית כלשהי. הוועדה גם לא נתנה דעתה לשאלה אם מעסיקים יסכימו להעסיק את המערערת לאור גילה, חוסר השכלתה, חוסר הכשרתה ומגבלותיה הרפואיות.

5.         המשיב טען, מנגד, כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. לטענת המשיב, הוועדה עיינה בחוות דעתה של רופאה מוסמכת שקבעה שהמערערת מסוגלת לעבודה חלקית, ללא מאמץ וללא סכנת חבלה, והתייחסה גם לחוות הדעת של פקידת השיקום, שסברה אף היא שהמערערת מסוגלת לעבודה חלקית ללא מאמץ. לאחר מכן, התייחסה הוועדה למכלול ליקוייה הרפואיים של המערערת, והגיעה להחלטה במסגרת שיקול הדעת המסור לה.

לטענת המשיב, כל טענותיה של המערערת מופנות כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, ולא נפל בהחלטתה פגם משפטי כלשהו המצדיק את התערבות בית הדין בהחלטה.

הכרעה

6.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורה אני כי יש לקבל את הערעור.

7.         בית הדין הארצי קבע, ב-דב"ע שם/1318/01 יצחק עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט"ו 60 (1983), כי הנמקתה של הוועדה לעררים לעניין אי-כושר צריך שתהא מלאה, בין היתר לשם קיום פיקוח שיפוטי על החלטת הוועדה.

בהתאם, נקבע ב-עב"ל 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.4.04, כי:

            " בבואם לקבוע את דרגת אי הכושר..., אין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך, שהיא 'בדעה שהתובע מסוגל לעבודה ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיסי ניכר וללא התכופפויות מרובות, בעבודות כגון: אריזה ומיון וכו'' (פרוטוקול הדיון בוועדה). האמור הינו מסקנה ולא הנמקה מספקת לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שהנכה מסוגל לבצע".

ובהמשך הדברים:

            " נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית".